מסע שכנועים
ברחוב קטן בתל אביב, מחוץ ללבונטין 23, עמדנו 4 גברים ו-2 נשים. הלילה ישב כבר בשמיים בנחת, בערך 5 שעות אחרי שהחושך כיסה את האור. עמדנו בסוג של מעגל, 2 ג'ויינטים, אחד ירוק ואחד חום החליפו ידיים בכיוון השעון. דיברנו וצחקנו, התכוננו להופעה של הקרטל שעמדה להתחיל, היינו באווירה טובה, מסוג האווירות שחייב לבוא משהו מוזר ולקטוע אותן. המשהו המוזר הזה לבש שחור, מכנס שחור, סוודר שחור עם כתם של חומר לא ברור שמלכלך אותו בדיוק איפה שנמצא הלב.
הוא היה קטן אך מאיים, פניו היו כהות והודגשו על ידי שיער לבן כסוף וזקן צפוף בצבע אפור מטאלי עם תוספת של לכלוך והזנחה. הוא ניגש, התקרב למעגל וביקש נדבה. לי היה נראה כאילו הוא דורש נדבה. שתקתי. הראשון שענה לו היה אח שלי. הוא אמר לו: "אחי אין לי". למשמע הסירוב הראשון הוא פנה לאדם אחר במעגל שסירב גם כן. הוא העלה את הטונים וכשראה שאנחנו לא מתכוונים לתת לו כסף הוא המשיך לעמוד שם. באתי להגיד לו שיש גם דרך לבקש אבל הוא הקדים אותי. "מה אתם יוצאים לפאב ואין לכם כסף?" הוא עקץ אותנו, שתקנו, הוא המשיך לעמוד שם, מטריד בדיוק כמו הלילה. "אם המצב היה הפוך, אני הייתי נותן" הוא אמר. הוא לקח צעד אחורה, הסתכל עלינו בבוז ואז, בלי לשים לב, הכנסתי יד לכיס, הוצאתי מטבע של 10, נתתי לו ביד ואמרתי לו את הדבר הכי אמיתי שיצא לי מהפה: "שכנעת אותי".יום שני, 7:45 בבוקר, אני לובש ג'ינס בהיר, משחיל את הגרביים לכפות הרגליים שנכנסות לנעליים, לובש חולצה של מסעדה, מכניס מצלמה קטנה לתוך הכיס של העטים שנמצא בציץ הימני שלי. כבר צחצחתי שיניים, הכנסתי את העדשות לעיניים ורק חסר לי סרט של רמבו לקשור על הראש. אומנם בוקר, במיוחד בשביל אחד כמוני ש10 נחשב אצלו מוקדם אבל העיניים לא עייפות. העיניים חדות. הפחד והנחישות מחדדים אותן. לפני שאני יוצא מהבית אני שם את הקסדה על הראש, יש עוד איזה שעה לפחות עד שיתחיל המבצע אבל אני חייב להיכנס לדמות. אני יוצא מהבית לאוטו וסופג את האנרגיה הסולארית של הבוקר. האוטו מלא ב300 חמגשיות קטנות, אותו כלי קטן שבתוכו אתה מקבל את האוכל כשאתה מזמין טייק-אווי. בתוך החמגשיות יש צילומים של מנות טעימות מהמסעדה אותה אני מפרסם. אני הולך לעבור עסק עסק באיזור התעשייה, מחופש לשליח, ולחלק לעובדים חמגשיות טיקאווי "ריקות". מאחורי התמונה של המנה, בתוך החמגשית, מופיע כיתוב שמזמין אותך להגיע עם התמונה למסעדה ולקבל את המנה המצולמת בחינם. גרילה.הכל תלוי בי.
08:05שעון מעורר ענקי עומד להעיר את איזור התעשייה של פולג, הוא עדיין ישן, שקט. הוא נראה לא מאיים עכשיו. הכביש ריק, החניות פנויות, המרכזים ריקים, מעט מאוד עובדים חרוצים כבר מתהלכים על המדרכה. הכל פתוח, זמין ותמים עכשיו. אני חוצה את הכביש עם האוטו, שומע מלך העולם, לידי יש חבר שבא לעזור. הבוקר יפה, האוטו עמוס בשקיות עד הגג.אני מוריד את הקסדה בשביל קפה ואספרסו, מתענג קצת על השקט, נהנה מההתרגשות וחוסר הוודאות. אני אחלק היום 300 חמגשיות. כמה אנשים יבואו?
הכל תלוי בי.
8:55
אני נכנס למשרד הראשון. יש לי שקית עם 16 חמגשיות. העובדים עדיין לא התעוררו. הם לא מוכנים לזה. אני מחפש את הפרצוף ה-1 שיזכה לקבל את המוצר ה-1 שאני מביא לעולם. אני מוצא אותו, עוצר אותו, אומר לו: "בוקר טוב יא-גבר, בא לך אולי טייקאווי חינם?", הוא לא מאופס עדיין והוא לא מבין, אני שובר לו את השיגרה, הוא סקרן, אני מוציא מהשקית את החמגשית הראשונה, נותן לו ביד, אומר לו בתאבון וחולף על פניו, משאיר אותו עכשיו לראות פרסומת שהוא עדיין לא ראה. אני לא מסתכל אחורה, אני יודע שהוא פותח את המכסה, רואה את התמונה, הופך אותה, קורא על המבצע ומחייך, אני יודע את זה. השקית ריקה עכשיו, אני עושה את דרכי לכיוון היציאה, חולף על פני עובדים שמסתכלים על ההמצאה שלי בחיוך מוזר, ועל עובדים שלא קיבלו את החמגשית הקטנה, להם יש חיוך מקופח.
תפסתי את תשומת הלב שלהם.
פרפקט.
אני מתקרב לאוטו, יש לי עוד איזה 20 שקיות לחלק, החבר באוטו מחייך אלי, אני מחייך מתחת לקסדה, העובדים שקיבלו חמגשית עדיין מחייכים (נראה לי) , ויש עוד איזה 280 שיחייכו היום.
פנאן.
11:45שקית אחרונה, אני נוסע למשרד של אבא, פותח את השער החשמלי המעפן, עולה עם האוטו לקומה השנייה, מחנה בכניסה, נכנס אליו למשרד, אף אחד לא מבין מי אני בכלל. אני נכנס לחדר שיושבים בו 2 האחים שלי, הם מחייכים, מקבלים חמגשית כל אחד, אני יוצא ונכנס לחדר של הבוס הגדול.
המבט הראשון שלו מופתע, אח"כ מגיע חיוך, אני מביא לו חמגשית, מוריד את הקסדה, נותן לו נשיקה. ואומר לו: "אבא, אני אוהב אותך".
הוא עדיין מחייך.
אני יוצא מהמשרד ונוסע למסעדה.
עכשיו הכל תלוי בהם.
כל מה שכתוב כאן עדיין לא קרה, היום באמת יום שני אבל השעה 2 לפנות בוקר. המבצע יתחיל בעוד 6 שעות, בדיוק כמו שכתוב. אני אלך לישון עכשיו, אקום ב7 בבוקר ואעשה את זה. זה לא משנה שזה עדיין לא קרה, זה לא חשוב, זאת לא השאלה. השאלה היחידה שצריך לשאול היא:
שכנעתי אותך?
ברחוב קטן בתל אביב, מחוץ ללבונטין 23, עמדנו 4 גברים ו-2 נשים. הלילה ישב כבר בשמיים בנחת, בערך 5 שעות אחרי שהחושך כיסה את האור. עמדנו בסוג של מעגל, 2 ג'ויינטים, אחד ירוק ואחד חום החליפו ידיים בכיוון השעון. דיברנו וצחקנו, התכוננו להופעה של הקרטל שעמדה להתחיל, היינו באווירה טובה, מסוג האווירות שחייב לבוא משהו מוזר ולקטוע אותן. המשהו המוזר הזה לבש שחור, מכנס שחור, סוודר שחור עם כתם של חומר לא ברור שמלכלך אותו בדיוק איפה שנמצא הלב.
הוא היה קטן אך מאיים, פניו היו כהות והודגשו על ידי שיער לבן כסוף וזקן צפוף בצבע אפור מטאלי עם תוספת של לכלוך והזנחה. הוא ניגש, התקרב למעגל וביקש נדבה. לי היה נראה כאילו הוא דורש נדבה. שתקתי. הראשון שענה לו היה אח שלי. הוא אמר לו: "אחי אין לי". למשמע הסירוב הראשון הוא פנה לאדם אחר במעגל שסירב גם כן. הוא העלה את הטונים וכשראה שאנחנו לא מתכוונים לתת לו כסף הוא המשיך לעמוד שם. באתי להגיד לו שיש גם דרך לבקש אבל הוא הקדים אותי. "מה אתם יוצאים לפאב ואין לכם כסף?" הוא עקץ אותנו, שתקנו, הוא המשיך לעמוד שם, מטריד בדיוק כמו הלילה. "אם המצב היה הפוך, אני הייתי נותן" הוא אמר. הוא לקח צעד אחורה, הסתכל עלינו בבוז ואז, בלי לשים לב, הכנסתי יד לכיס, הוצאתי מטבע של 10, נתתי לו ביד ואמרתי לו את הדבר הכי אמיתי שיצא לי מהפה: "שכנעת אותי".יום שני, 7:45 בבוקר, אני לובש ג'ינס בהיר, משחיל את הגרביים לכפות הרגליים שנכנסות לנעליים, לובש חולצה של מסעדה, מכניס מצלמה קטנה לתוך הכיס של העטים שנמצא בציץ הימני שלי. כבר צחצחתי שיניים, הכנסתי את העדשות לעיניים ורק חסר לי סרט של רמבו לקשור על הראש. אומנם בוקר, במיוחד בשביל אחד כמוני ש10 נחשב אצלו מוקדם אבל העיניים לא עייפות. העיניים חדות. הפחד והנחישות מחדדים אותן. לפני שאני יוצא מהבית אני שם את הקסדה על הראש, יש עוד איזה שעה לפחות עד שיתחיל המבצע אבל אני חייב להיכנס לדמות. אני יוצא מהבית לאוטו וסופג את האנרגיה הסולארית של הבוקר. האוטו מלא ב300 חמגשיות קטנות, אותו כלי קטן שבתוכו אתה מקבל את האוכל כשאתה מזמין טייק-אווי. בתוך החמגשיות יש צילומים של מנות טעימות מהמסעדה אותה אני מפרסם. אני הולך לעבור עסק עסק באיזור התעשייה, מחופש לשליח, ולחלק לעובדים חמגשיות טיקאווי "ריקות". מאחורי התמונה של המנה, בתוך החמגשית, מופיע כיתוב שמזמין אותך להגיע עם התמונה למסעדה ולקבל את המנה המצולמת בחינם. גרילה.הכל תלוי בי.
08:05שעון מעורר ענקי עומד להעיר את איזור התעשייה של פולג, הוא עדיין ישן, שקט. הוא נראה לא מאיים עכשיו. הכביש ריק, החניות פנויות, המרכזים ריקים, מעט מאוד עובדים חרוצים כבר מתהלכים על המדרכה. הכל פתוח, זמין ותמים עכשיו. אני חוצה את הכביש עם האוטו, שומע מלך העולם, לידי יש חבר שבא לעזור. הבוקר יפה, האוטו עמוס בשקיות עד הגג.אני מוריד את הקסדה בשביל קפה ואספרסו, מתענג קצת על השקט, נהנה מההתרגשות וחוסר הוודאות. אני אחלק היום 300 חמגשיות. כמה אנשים יבואו?
הכל תלוי בי.
8:55
אני נכנס למשרד הראשון. יש לי שקית עם 16 חמגשיות. העובדים עדיין לא התעוררו. הם לא מוכנים לזה. אני מחפש את הפרצוף ה-1 שיזכה לקבל את המוצר ה-1 שאני מביא לעולם. אני מוצא אותו, עוצר אותו, אומר לו: "בוקר טוב יא-גבר, בא לך אולי טייקאווי חינם?", הוא לא מאופס עדיין והוא לא מבין, אני שובר לו את השיגרה, הוא סקרן, אני מוציא מהשקית את החמגשית הראשונה, נותן לו ביד, אומר לו בתאבון וחולף על פניו, משאיר אותו עכשיו לראות פרסומת שהוא עדיין לא ראה. אני לא מסתכל אחורה, אני יודע שהוא פותח את המכסה, רואה את התמונה, הופך אותה, קורא על המבצע ומחייך, אני יודע את זה. השקית ריקה עכשיו, אני עושה את דרכי לכיוון היציאה, חולף על פני עובדים שמסתכלים על ההמצאה שלי בחיוך מוזר, ועל עובדים שלא קיבלו את החמגשית הקטנה, להם יש חיוך מקופח.
תפסתי את תשומת הלב שלהם.
פרפקט.
אני מתקרב לאוטו, יש לי עוד איזה 20 שקיות לחלק, החבר באוטו מחייך אלי, אני מחייך מתחת לקסדה, העובדים שקיבלו חמגשית עדיין מחייכים (נראה לי) , ויש עוד איזה 280 שיחייכו היום.
פנאן.
11:45שקית אחרונה, אני נוסע למשרד של אבא, פותח את השער החשמלי המעפן, עולה עם האוטו לקומה השנייה, מחנה בכניסה, נכנס אליו למשרד, אף אחד לא מבין מי אני בכלל. אני נכנס לחדר שיושבים בו 2 האחים שלי, הם מחייכים, מקבלים חמגשית כל אחד, אני יוצא ונכנס לחדר של הבוס הגדול.
המבט הראשון שלו מופתע, אח"כ מגיע חיוך, אני מביא לו חמגשית, מוריד את הקסדה, נותן לו נשיקה. ואומר לו: "אבא, אני אוהב אותך".
הוא עדיין מחייך.
אני יוצא מהמשרד ונוסע למסעדה.
עכשיו הכל תלוי בהם.
כל מה שכתוב כאן עדיין לא קרה, היום באמת יום שני אבל השעה 2 לפנות בוקר. המבצע יתחיל בעוד 6 שעות, בדיוק כמו שכתוב. אני אלך לישון עכשיו, אקום ב7 בבוקר ואעשה את זה. זה לא משנה שזה עדיין לא קרה, זה לא חשוב, זאת לא השאלה. השאלה היחידה שצריך לשאול היא:
שכנעתי אותך?
.jpg)
